לא יכולה לעבור לסדר-היום

לא פעם מתפרסם אירוע תקיפה מינית שמזעזע את המדינה. אבל הסיפור שמשתולל לאחרונה במדינה גורר תגובות בכל מדיה אפשרית מרשתות חברתיות להפגנות תמיכה, ולכן  ארחיב על הקשר בין תקיפה מינית לptsd בפוסט זה.

כל נפש הינה אינדיבידואלית ומגיבה אחרת לאירוע.

המטען הריגשי אמנם שונה, אך יש לו מכנה משותף – אותן שאלות שנשאלות לאחר האירוע.

לא בטוח ששיש בפוסט זה את התשובות, אבל לפחות ניסיתי(לשפר). להלן השאלות:

1. מה קורה לי?

2. האם ניתן להתגבר?

3. איך מטפלים?

מה קורה לי?

הפרעה פוסט-דחק טראומטית כוללת במהותה חשיפה לאירוע מאיים ומעורר פחד, כאשר חומרת האירוע הטראומתי קשורה לסבירות לפתח סימפטומים פוסט טראומטיים.

מעבר לחשיפה לאירוע, במצב של פוסט טראומה האדם סובל מסימפטומים שונים אשר מתקיימים לאורך זמן וגורמים למצוקה נפשית משמעותית ו/או לפגיעה בתפקודו של האדם. סימפטומים אלה נחלקים למספר קבוצות מרכזיות:

1. חוויה מחודשת של האירוע המלווה במצוקה נפשית ועוררות פיזיולוגית. החוויה המחודשת יכולה לערב מחשבות חוזרות על האירוע הטראומטי, חלומות, דימויים ויזואליים מהאירוע, "פלאשבקים" מהאירוע וכן הלאה.
2. נעשים ניסיונות להימנע מגירויים המזכירים את האירוע הטראומטי כגון הימנעות מהגעה לאזור בו התרחש האירוע, מפעילויות או מאנשים וחפצים המזכירים את הטראומה.
3. חלה פגיעה במצב הרוח, העניין או ההנאה של האדם שנחשף לאירוע טראומטי. כגון תחושה לא אופיינית של ניכור ואדישות, עניין מופחת בפעילויות וקשרים משמעותיים ותחושה כללית של ניכור וזרות מאחרים.
4. תגובה פיזית – כאבי בטן, יתר לחץ דם, בחילות, קוצר נשימה (כתוצאה מהרגשת מחנק), כאבי ראש , הזעת יתר ועוד.
5. דפוס מחשבתי שלילי – דפוס מחשבתי שהנפגע מפתח לאחר קרות האירוע. מחשבות כמו ״זה הגיע לי״, ״בחיים לא אצליח להתגבר על זה״ ועוד עלול להחמיר את המצב ולייצר תמונת מציאות שגויה.

דפוס מחשבות שליליות מוביל אותי לדיון על תחושה מאוד חזקה שמלווה והיא אשמת השורד. אשמה זו מתייחסת לרגשות אדם כבדים עמם מתמודד האדם שנחשף לאירוע טראומטי. היא מכוונת לאופן בו התנהג השורד בסיטואציה הטראומטית, תוך ביקורת עצמית קשה לבי פעולות שעשה או נמנע מלעשות.

המושג פותח בשנות ה-60, לאחר שההיבט הפסיכולוגי של זוועות השואה נחקרו והובאו בפני מיליוני קוראים וצופים נדהמים ברחבי העולם. אשמת הניצול בקרב ניצולי המחנות לטה במיוחד במחקר של קריסטל (1986), בו נמצא כי 80% מהשורדים דיווחו על רגשות אשם קשים על כך שהם שרדו ואחרים לא.

אשמת השורד נחשבת לסימפטום מהותי בPTSD, בעיקר בקרב חיילים במלחמות או בקרב שורדי מחנות ריכוז וההשמדה, אך היא אינה שכיחה בקרב נפגעי תקיפות מיניות לסוגיהן.

רבים שאובחנו עם ההפרעה נאחזים בזיכרון ובתסמיני הטראומה כ"עונש" שמגיע להם על כך שהם ניצולי ומישהו אחר נפצע או מת, גם אם במציאות הפגיעה באדם האחר לא קרתה בהקשר של פעולה שעשו.

האם ניתן להתגבר על PTSD?

שאלה מתבקשת וכמעט אוטומטית. אנחנו מחפשים הגנה, פתרון לבעיה. קצת לאחר עיכול ועיבוד החוויה עולה השאלה אם ניתן להתגבר על PTSD? האם יש פתרון?

התשובה? מורכבת בדיוק כמו PTSD. לדעתי בין החלקים שנפגעו האמון והתקווה ניזוקו אנושות, אבל אפשרי להתגבר.

בזמן שכל התסמינים מופיעים לאורך תקופה לאחר האירוע כולל, התקווה לימים טובים יותר דועכת עם הזמן. בשביל להחזירה יש לפנות לעזרה ולבנות שוב את התקווה שנותנת אמון.

כאשר מתחילה עבודה פנימית מחשבתית להבנה כי ישנן מחשבות שליליות שמעוותות את תפיסת המציאות שלנו. כך לפחות נבנתה התקווה שלי. הצלחתי לאחות את השברים לתקווה מחודשת.

אני חייבת להודות שהמציאות עדיין לא מושלמת, רחוקה משם, אבל כן רציתי לבנות את עצמי מחדש. והבנייה המחודשת הזו הולידה מעט אמון ששיש בי כוחות לעמוד בשיקום שהוא תהליך לא פשוט בפני עצמו. תהליך השיקום מילא אצלי את החלק השחור ליותר צבעוני. משמה הצלחתי רק לצמוח.

איך מטפלים בPTSD?

מרבית האנשים מתאוששים מאירועים טראומטיים באופן ספונטני, ועשויים להיעזר באופן מספק בתמיכה משפחתית וחברתית. יחד עם זאת, כאשר הסימפטומים הטראומטיים קיצוניים ולא שוככים במשך הזמן, עשויים טיפולים שונים להביא להקלה סימפטומטית ולהקל על העיבוד וההתמודדות עם השלכותיה של החוויה הטראומטית.

טיפול cbt – טיפול זה מציע, טיפול יעיל המתמקד בסימפטומים הפוסט טראומטיים.

אחד הטיפולים הקוגניטיביים – התנהגותיים היעילים הוא טיפול ב"חשיפה ממושכת" המבוסס על חשיפה הדרגתית ועל שחזור מפורט של החוויה הטראומטית.

‏Cbt כולל חשיפה הדרגתית לגירויים שהפכו מאיימים לאחר האירוע הטראומטי, טכניקות ניהול חרדה (הרפיה, חשיבה חיובית, חינוך לאסרטיביות והסחת דעת) והתמודדות עם הנחות לא יעילות ("כל גבר ינסה לפגוע בי").

טטריס מונע פלאשבקים – אמנם זה נשמע הומוריסטי, אבל זה הוכח ע"י מחקר שנערך בבריטניה.

זיכרונות חושיים ופולשניים ובלתי רצויים, המכונים "פלאשבקים". סימפטום נפוץ של ההפרעה. הם כוללים גם מראות וריחות בדיוק כפי שהם היו בחשיפה לאירוע הטראומטי.

המחקר בדק שתי קבוצות שהיו עדות לתאונות אופנוע.

הייתה חלוקה לשתי קבוצות:

• קבוצת ניסוי – התבקשו להיזכר בתאונה ולתאר בקצרה את הרגעים הקשים ביותר שעלו בזיכרונם. לאחר מכן, הם הונחו לשחק בטטריס לאורך 10-20 דקות.
• קבוצת ביקורת – התבקשו למלא טבלה לרשום בה את כל הפעילויות שביצעו בעת שהותם במיון וכמה זמם לקחה כל פעילות למשל – קריאה, שיחה, פתרון תשחצים ועוד.

הממצאים הראו כי ההתערבות באמצעות משחק הטטריס הפחיתה את מספר הזיכרונות הפולשניים של המשתתפים. המחקר הציע סוג של "חיסון קוגניטיבי" שניתן ליישם זמן קצר לאחר הטראומה במטרה להפחית את הופעתם של הפלאשבקים.

טיפול תרופתי – הטיפול הפסיכיאטרי בPTSD בדרך כלל טיפול נלווה לטיפולים פסיכותרפוייטים שונים. מטרת הסל הטיפולי הוא להפוך את הטראומה מחוויה חייה אשר משפיעה על כל תפקודיו של האדם, לזיכרון שאינו מעורר תגובות רגשיות קיצוניות.

הטיפול התרופתי בא למעשה כדי להקל את ההתמודדות של האדם, להפחית את רמת הסימפטומים, ולאפשר לו להגיע לטיפול ולעבוד על עיבוד החוויה הטראומטית שלו.

הטיפול ניתן ע"י פסיכיאטר מומחה ואינו מהווה תחליף של טיפול פסיכולוגי שיתאים לנפגע לפי בחירתו.

ביבליוגרפיה:

PTST – בטיפולנט

‏6 דרכים בהן תוכלו לסייע לסובלים מפוסט טראומה

מכון טמיר פסיכותרפיה – PTSD

משרד הבריאות – PTSD