4 שלבים רגשיים בהתמודדות עם אובדן

התמודדות עם אובדן דרך מצבה וקבר

אובדן של אדם אהוב הוא אחת החוויות הקשות ביותר שאדם יכול לעבור, והוא מעורר סערה רגשית עמוקה של צער, בלבול וגעגוע. תהליך האבל כולל שלבים שונים מהכחשה וכעס ועד דיכאון והשלמה, אך אין דרך אחת “נכונה” להתמודד. לצד תמיכה משפחתית וטיפול מקצועי, גם אמנות וציור רגשי יכולים לשמש כלי משמעותי בעיבוד רגשות ובהפחתת תחושת הבדידות. חנה, האמנית שמאחורי גלריית אמנות מקורית, חוותה בעצמה אובדן אישי והפכה את הציור למרחב טיפולי שבו הצליחה לעבד את רגשותיה ולמצוא כוח להמשיך.

המידע במאמר זה הוא כללי ואינו מחליף ייעוץ מקצועי רפואי או נפשי. בעת הצורך, התייעצו עם רופא מוסמך או מטפל מומחה.

מהי ההגדרה של אובדן?

אובדן של אדם קרוב הוא חלק בלתי נמנע מהחוויה האנושית, והוא מוביל לתהליך פרידה טבעי המכונה אבל. תגובה רגשית, גופנית ונפשית שמטרתה לעבד את האובדן. למעשה, אבל מוגדר כתחושת ייסורים לאחר אובדן משמעותי, לרוב בעקבות מותו של אדם אהוב. תגובת האבל הטבעית עשויה לכלול מצוקה פיזיולוגית, חרדת נטישה, בלבול, כמיהה עזה, שקיעה בעבר וחשש מהעתיד. לא פעם נוכל למצוא את האובדן באמנות ציורים ויצירות שמצליחים לבטא את הכאב בדרכים שלא תמיד ניתן לתאר במילים.

תהליכים אלו הם נורמליים, אך עוצמתם פוחתת בדרך כלל עם הזמן כאשר מסתגלים לחיים בצל האובדן. אדם יכול להתאבל לא רק על מוות של קרוב אלא גם על פרידה, גירושין, אובדן של בריאות או עבודה  כל אירוע שבו נלקח מאיתנו משהו יקר גורם לתגובות אבל שונות. חלק מהאנשים מגלים כי התמודדות עם אובדן עם ציור מאפשרת להם לעבד את החוויה ולהעניק לרגש ביטוי חיצוני, צבעוני ומוחשי, שמקל מעט על הכאב.

על פי האגודה הפסיכולוגית האמריקאית, אבל הוא "הייסורים הנחווים לאחר אובדן משמעותי, לרוב בעקבות מותו של אדם אהוב". עם הזמן, הכאב העז נוטה להיחלש ככל שהאדם מתחיל להסתגל לחיים ללא מה שנלקח ממנו. חשוב להדגיש שאובדן אינו קשור רק למוות אנשים עשויים להתאבל גם על סיום קשר זוגי, אובדן בריאות או עבודה. בכל המקרים הללו, האבל הוא תגובה טבעית ונורמלית לכך שמשהו יקר ובעל ערך נלקח מאיתנו. כאן שוב, האובדן באמנות משמש כראי אנושי ותרפויטי, שמאפשר להפוך את הכאב לזיכרון נוכח ומתמשך.

5 הציורים הכי מפורסמים בנושא אובדן

אמנות לאורך ההיסטוריה שיקפה את חוויית האובדן והאבל. אמנים רבים, ביניהם אני, תיעלו את הכאב והצער שלהם ליצירות חזותיות מרגשות. להלן חמישה ציורים מפורסמים המתארים אובדן ואבל, וכיצד כל יצירה מבטאת רגש שונה הקשור בהתמודדות עם אובדן.

ציור 1: על סף הנצח: וינסנט ואן גוך

על סף הנצח (1890) הוא ציורו של וינסנט ואן גוך המתאר איש זקן כפות ראש בין ידיו, שקוע ביגונו ליד אח בוערת. הציור מעביר בצורה עוצמתית תחושה של ייאוש ובדידות עמוקה. ואן גוך עצמו הושפע מאוד מדמותו של האיש האבל, שאותו ראה כ״מרגש עד בלי די״, מראה שהביא אותו להרהר על החיים, המוות וקיומו של משהו נשגב מעל.

שם היצירה, “סף הנצח”, מרמז על תקווה וגאולה לאחר המוות: האיש אולי סובל כעת, אך בסופו של דבר ימצא מנוחה כאשר יעבור את סף הנצח. ואן גוך צייר תמונה זו בשלהי חייו, וכיום רבים רואים בה סמל אוניברסלי לכאב האבל ולתקווה רוחנית לנוכח הסבל.

ציור 2: מוות בחדר החולים - אדוארד מונק

״מוות בחדר החולים״ (1893) מאת אדוורד מונק מתאר סצנה שקטה וכואבת של בני משפחה המקובצים בחדר חולים בעת מות אחותו האהובה של האמן. בציור נראים שבע דמויות, חלקן יושבות, חלקן עומדות , וכל אחת שקועה בצערה, מבודדת בתוך כאבה האישי (אין קשר עין או מגע בין הדמויות).

מונק, שהתייתם מאמו ואחותו בילדותו, הצליח לבטא בציור זה את עוצמת הרגש הגולמי של האבל והבדידות שבתוך השכול. היצירה מתמקדת בתחושת הנתק והריקנות שבאה בעקבות אובדן, כאשר כל בן משפחה אבל בדרכו שלו. בכך מונק מעביר את האוניברסליות של חוויית האבל, כיצד אנשים הסובבים מוות של יקירם יכולים להיות יחד פיזית, אך בו-בזמן כל אחד מהם שרוי בבועה פרטית של צער עמוק.

ציור 3: התקופה הכחולה: פבלו פיקאסו

התקופה הכחולה של פבלו פיקאסו (1901-1904) מסמלת פרק ביצירתו בו שלטו צבעי כחול קודרים ודמויות מלנכוליות ביטוי לחוויות של עוני, בדידות וצער. תקופה זו החלה מיד לאחר התאבדותו של קרלוס קזגמה, חברו הקרוב של פיקאסו, אירוע שטלטל את האמן הצעיר והכניסו לדיכאון עמוק.

אחת היצירות האייקוניות מתקופה זו היא הגיטריסט הזקן (1903), המציגה מוזיקאי קשיש ורזה היושב ברחוב ועיניו עצומות בכאב, כולו בטון כחול קודר. הפלטה הכחולה והדמויות הכפופות בציורי התקופה מבליטות את מצב הרוח המדוכדך אצל פיקאסו הצבעים הקרים והצורות המוארכות נועדו להעביר את תחושת האובדן והניכור שחווה.

דרך האמנות שלו, פיקאסו ביטא את ההזדהות עם החלכאים והנדכאים ועם סבלו האישי באותה תקופה, וכך הפך את הכאב הפרטי שלו ליצירות אמנות נצחיות הנוגעות לליבם של רבים. התקופה הכחולה מדגימה כיצד אבל ואובדן יכולים לעצב באופן עמוק את העולם היצירתי של האמן, ולהוביל לסגנון ייחודי המשקף את הטראומה הרגשית.

ציור 4: אי הנשים (צער ללא נחמה) - איוואן קרמסקוי

״צער ללא נחמה״ (1884) הוא ציורו של האמן הרוסי איוואן קרמסקוי המתאר אלמנה לבושת שחורים בבית מלא פרחים וסמלי אבל, כשהיא מצמידה ממחטה לפניה ובוכה. קרמסקוי, שחתר לריאליזם רגשי בדיוקנאותיו, ביטא ביצירה זו את כאב האובדן הטרי בצורה כנה ונוגעת ללב.

עיניה העייפות של האלמנה ושפת גופה המשדרת יגון עמוק ממחישות את העומס הנפשי של אבל שאין לו נחמה. הסצנה הביתית, עם זרי פרחים ואבלים סביב, מוכרת לבני משפחה אבלים כיום בדיוק כפי שהייתה במאה ה-19.

צערן של הדמויות ניכר למרות הפשטות היחסית של ההתרחשות: הבית ריק מדמויות נוספות, והאלמנה ניצבת בדד בכאב גלוי. קרמסקוי מצליח להעביר את תחושת הבדידות והאבדן האינסופית, ומזכיר לנו שהאבל הוא רגש אוניברסלי חוצה זמנים ותרבויות. הציור הפך לסמל של יגון שאינו יודע נחמה חוויה שרבים יכולים להזדהות איתה כאשר הם מאבדים אדם יקר.

ציור 5: אי המתים - ארנולד בקלין

״אי המתים״ (1883) מאת ארנולד בקלין הוא ציור סימבוליסטי אפל ומסתורי המתאר דמות לבנה בודדה המגיעה בסירה אל אי סלעי מוקף מים, שבו עצי ברוש גבוהים וקבר אחים שקטים. בקלין, צייר שווייצרי, מתבסס ביצירה זו על בית הקברות האנגלי בפירנצה מקום מנוחת בתו התינוקת שמתה וכך החדיר ליצירה מטען אישי של אבל עמוק. הנוף הקודר של האי הבודד, יחד עם הדמות הלבנה (שנתפסת כמלווה או כנשמה), מעורר תחושת דממה מכאיבה ואובדן שאין ממנו חזרה.

הציור הפך לסמל תרבותי של המסתורין סביב המוות והמסע האחרון. אי המתים מתאפיין באווירה קודרת ורבת עוצמה הוא מעלה מחשבות על הפרידה מהחיים ותחושת הריק שנותר מאחור. בקלין צייר כמה גרסאות של התמונה, שהפכה לפופולרית מאוד באירופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 כמייצגת של רוח התקופה הפסימית. בציור זה האמן תרגם את אבלו הפרטי (מות בתו) לכדי דימוי חזותי אוניברסלי של המסע הבודד אל העולם שמעבר דימוי שממשיך להדהד ולהעלות שאלות על חיים, מוות ומה שמעבר להם.

כל השלבים של אבל

מודלים תאורטיים שונים ניסו לתאר את כל השלבים של אבל שעובר אדם באבל. המודל הידוע ביותר הוא מודל חמשת השלבים של הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס (1969), המתאר חמישה שלבים עיקריים בתהליך עיבוד האבל. עם זאת, חשוב לציין כי קובלר-רוס עצמה הדגישה שאין סדר קבוע או “נכון” שבו חייבים להופיע שלבים אלה, אנשים שונים חווים אבל במסלולים מגוונים, ולעיתים מדלגים על שלבים או חוזרים אליהם לסירוגין.

למעשה, מומחים רואים בתהליך האבל מעגלי ולא לינארי: רגשות יכולים להציף בגלים, לבוא ולחלוף ללא סדר חד-משמעי, וזה נורמלי לחלוטין. בנוסף למודל חמישה שלבים, קיימים מודלים אחרים (למשל מודל ארבעת השלבים של ג’ון בולבי, או חלוקה ל-7 שלבים)ֿ, אך כולם מכוונים לתאר היבטים דומים של התמודדות עם האובדן. להלן כל שלבי האבל העיקריים וחשיבותם להבנת תהליך ההתמודדות עם אובדן:

שלב

תיאור

משמעות וחשיבות

הכחשה

סירוב להאמין במציאות האובדן, התנהגות כאילו "כלום לא קרה".

מעניק הגנה רגשית ראשונית ומאפשר לנפש זמן לעכל את השינוי.

כעס

רגשות של זעם, תרעומת או האשמות המופנים כלפי הגורל, הנפטר או הסביבה.

מסייע להוציא את הרגש החוצה ומעניק תחושת אנרגיה במקום שיתוק.

משא ומתן / מיקוח

ניסיונות "עסקה" עם אלוהים, הגורל או עם עצמנו מחשבות "מה אם" ו"לו רק".

ניסיון נואש להחזיר תחושת שליטה במציאות כאוטית.

דיכאון

עצב עמוק, הסתגרות, בכי, ירידה בתפקוד ותחושת ריק קיומית.

שלב טבעי בתהליך ההתמודדות, המשקף הכרה מלאה בסופיות האובדן.

השלמה והתארגנות מחדש

קבלה הדרגתית של המציאות וחזרה לשגרה עם משמעות חדשה.

מאפשר לחיות לצד הזיכרון, להמשיך קדימה ולמצוא ערך בחיים גם אחרי האובדן.

שלבים אלה אינם מתרחשים תמיד בסדר קבוע, ולעיתים אדם עשוי לדלג ביניהם או לחזור אחורה. המשותף לכולם הוא היכולת להוביל את האבל מהכאב הראשוני אל עבר הסתגלות, משמעות וצמיחה.

איך מתמודדים עם אבל?

התמודדות עם אבל היא תהליך אישי וממושך, אך ישנם כלים ודרכי התמודדות שנמצאו מועילים לרבים מהמתאבלים. אין “פתרון קסם” שיעלים את הכאב, אבל ישנן דרכים להקל ולשרוד את התקופה הקשה. הנה מספר צעדים והמלצות שיכולים לעזור בהתמודדות עם אובדן:

  • לא להיות לבד עם הכאב: חשוב להישען על מערכת תמיכה. שתפו חברים ובני משפחה ברגשותיכם ספרו על הגעגועים, הפחדים והכאב. קבלת תמיכה מאנשים אכפתיים יכולה להזכיר לכם שאינכם לבד. לפעמים רק שיחה מלב אל לב או כתף לבכות עליה יכולה להביא להקלה זמנית בתחושת הבדידות.
  • טיפול עצמי: אבל גובה מהנפש והגוף מחירים גבוהים, ולכן חשוב במיוחד בתקופה זו לדאוג לצרכים הבסיסיים שלכם. השתדלו לאכול באופן סדיר ומאוזן, לשתות מים, ולישון מספיק שעות. פעילות גופנית מתונה (כמו הליכה) יכולה לעזור בהפחתת מתחים ולהעלות מעט את המצב רוח. הימנעו מצריכת אלכוהול או חומרים אחרים כדרך “להרדמת” הכאב הם עלולים להחמיר את ההרגשה בטווח הארוך.
  • הבעה והנצחה: מצאו דרכים לבטא את רגשותיכם ולהנציח את זכר האהוב שאיננו. חלק מהאנשים כותבים יומן או מכתב לפרידה, אחרים מדליקים נר לזכרם או יוצרים אלבום תמונות. עשייה יצירתית או טקס אישי של פרידה יכולים לספק פורקן לרגשות הכלואים ולתת תחושת משמעות בתוך הכאוס. למשל, לדבר על הנפטר לספר סיפורים עליו, להזכיר את שמו זו דרך לשמור אותו חלק מעולמכם, אם זה מרגיש לכם נכון.
  • שגרה הדרגתית וגמישות: נסו לחזור בהדרגה לפעילות יומיומית, אך תהיו סבלניים עם עצמכם. ביום אחד אולי תרגישו תפקוד וביום אחר לא וזה נורמלי. השתדלו לקבוע סדר יום פשוט (ארוחות, מקלחת, משימות קלות) ולבצע כמה שניתן. יחד עם זאת, הרשו לעצמכם גם “לא לתפקד” כשצריך לנוח, להתאבל באופן אקטיבי (למשל לבכות), או לבטל התחייבויות אם אתם מוצפים. איזון בין שמירה על שגרה לבין הקשבה לעצמכם חשוב בתהליך הריפוי.
    הימנעות מהחלטות דרסטיות מיד לאחר האובדן: בתקופת האבל הראשונית ההחלטות מושפעות מרגשות עזים. רצוי לדחות שינויי חיים גדולים (כגון מעבר דירה, שינוי עבודה) בחודשים הראשונים שלאחר האובדן, אם ניתן, עד שהענן הרגשי יתפזר מעט.
  • קבוצות תמיכה או עזרה מקצועית: שקלו להצטרף לקבוצת תמיכה של מתאבלים, בין אם באופן ישיר בקהילה שלכם או אפילו אונליין. מפגש עם אחרים שחווים אבל יכול לתת תחושת הבנה ושייכות, ולאפשר לכם לחלוק עצות וחוויות. כמו כן, אין להסס לפנות לעזרה מקצועית פסיכולוג/ית, עובד/ת סוציאלי/ת או יועץ/ת המתמחים באבל. אנשי מקצוע יכולים ללמד אתכם כלים להתמודדות, ולעזור לכם לעבד רגשות מורכבים באווירה תומכת.
  • להיות סבלני לעצמך: ההתמודדות עם אובדן אינה מוגבלת בזמן קצוב. חשוב לזכור שאין “זמן נכון” שבו חייבים להרגיש טוב יותר. היו רחומים כלפי עצמכם. יתכנו ימים טובים וימים קשים לסירוגין. קבלו את כל קשת הרגשות ללא שיפוט עצב, כעס, אשמה, הקלה, בלבול כולם חלק לגיטימי מהאבל.

זכרו, שהחיים ממשיכים לצד האובדן, ואין זה אומר לשכוח את מי שאיבדתם, אלא למצוא בהדרגה דרך לשלב את זכרו בחייכם החדשים. אנשים רבים מגלים עם הזמן שגם לאחר אובדן כבד, אפשר לחזור לחוות רגעים של שמחה וצמיחה. זוהי אינה בגידה ביקיר שנפטר, אלא עדות לכוחות הריפוי של הנפש האנושית. במילים אחרות, ההתמודדות עם אבל היא תהליך שלומדים לחיות לצדו הכאב עשוי לדעוך עם הזמן, אבל האהבה והזיכרון נותרים, והם יכולים להפוך למקור כוח והשראה להמשך הדרך.

מתי התמודדות הופכת להפרעה של ממש?

עבור רוב האנשים, האבל הולך ומתמתן עם הזמן תוך חודשים או שנה מתחילים לראות הקלה מסוימת בעוצמת הכאב, והאדם חוזר בהדרגה לתפקד ביומיום (גם אם הגעגוע נמשך כל החיים). אך אצל חלק קטן מהאוכלוסייה, תהליך האבל נתקע בעוצמה גבוהה ואינו מרפה. מצב זה מוכר כ”אבל מורכב ומתמשך” או בשמו הרשמי: הפרעת אבל ממושך. למעשה, כ-7%-10% מהמתאבלים עלולים לפתח הפרעת אבל ממושך, שבה האבל אינו שוכך ואף גורם לפגיעה תפקודית משמעותית לאורך זמן.

אבל ממושך מוגדר כיום כהפרעה נפשית רשמית הן במיון הבינלאומי ICD-11 והן בעדכון DSM-5-TR (נוסף בשנת 2022). הקריטריונים מתמקדים בכך שגם לאחר פרק זמן ממושך אחרי האובדן (לפחות חצי שנה ועד שנה ויותר, בהתאם להגדרות) האדם עדיין חווה כמיהה וגעגוע עזים לנפטר, קושי עמוק לקבל את המוות, וכאב רגשי אינטנסיבי ומתמשך בעוצמה שפוגעת בתפקוד היומיומי ובאיכות החיים.

במצב כזה, האבל כבר אינו “אבל נורמלי” אלא הפך לתגובה פתולוגית. אנשים עם אבל ממושך מתארים תחושה של תקיעות כאילו הם “תקועים” באבל ואינם מצליחים להמשיך הלאה בשום צורה. ייתכנו תסמינים כמו חוסר משמעות בחיים ללא הנפטר, התרחקות חברתית קיצונית, חוסר יכולת לחוות שמחה או סיפוק, ואפילו מחשבות אובדניות בשל הרצון להתאחד עם הנפטר. לעיתים יש חפיפה עם דיכאון מז’ורי או תסמונת פוסט-טראומה, אך אבל מורכב מאופיין במיוחד על-ידי הגעגוע המתמיד והעיסוק באובדן עצמו (להבדיל מדיכאון “רגיל” שבו יש ירידה כללית במצב רוח בכל התחומים).

אז מתי אבל “תקין” הופך להפרעה? הקו אינו חד, אך ההנחיות הקליניות מציעות לשים לב למשך ולעוצמה: אם עברו כ-12 חודשים מאז האובדן ואין כל הפחתה בעוצמת הכאב, או שהאדם אינו מתפקד כלל (לא יוצא מהמיטה, לא עובד, מנותק מאחרים), ייתכן שמדובר באבל מסובך הדורש טיפול. גם סימנים כמו מחשבות אובדניות, הזנחה פיזית משמעותית, או שימוש מתמשך בחומרים כדי להתמודד כל אלו נורות אזהרה שהאבל חורג מהמסלול הטבעי.

חשוב להדגיש שאין זה כישלון של המתאבל יש גורמי סיכון הידועים לאבל מורכב, כגון אובדן פתאומי וטראומטי (למשל תאונה או התאבדות), אובדן ילד או בן/בת זוג, תלות גדולה במנוח, או היסטוריה של בעיות נפשיות קודמות. גורמים אלו יכולים “לתקוע” את תהליך האבל ולהפוך אותו למורכב יותר.

במקרים כאלה, פנייה לעזרה מקצועית היא קריטית. הפרעת אבל ממושך היא מצב בר-טיפול: טיפולים ייעודיים יכולים לסייע לאדם להשתחרר בהדרגה מהלופת של האבל המתמשך ולמצוא דרך לחיות שוב, לצד הזיכרון.

טיפולים להתמודדות עם אובדן

כאשר מדובר באבל נורמטיבי (שאינו פתולוגי), פעמים רבות הזמן עצמו הוא מרכיב מרפא מרכזי, לצד תמיכה ממשפחה וקהילה. עם זאת, אין פירוש הדבר שעל האדם האבל “להתמודד לבד” ללא עזרה. קיימים סוגי טיפולים והתערבויות שיכולים להקל מאוד על ההתמודדות עם אובדן, הן באבל תקין והן במקרים של אבל מורכב. להלן סקירת אפשרויות טיפוליות עיקריות:

  1. טיפול פסיכולוגי פרטני: שיחות עם פסיכולוג או מטפל המתמחה באבל יכולות לסייע מאוד בעיבוד הרגשות. אחד הטיפולים הייעודיים שפיתחו חוקרים הוא טיפול באבל מורכב גישה טיפולית מובנית המשלבת אלמנטים של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וחשיפה ממוקדת לאבל. טיפול כזה שם דגש על קבלת מציאות האובדן, עיבוד זיכרונות כואבים, ופיתוח דרכים חדשות להסתגלות בחיים ללא האדם שנפטר. מחקרים הצביעו שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי אכן יעיל בטיפול באבל מסובך הוא יכול לעזור למטופל “לקבל את המציאות של האובדן, להסתגל אליו, לשוב לפעילויות שקודם היו משמעותיות, ולשפר בהדרגה את הרגשתו הנפשית והגופנית”. גם כאשר האבל אינו אבחנתי כהפרעה, טיפול פרטני יכול לספק מקום בטוח לבטא אשמה, כעס וגעגועים, לקבל כלים להרגעה (כמו טכניקות נשימה והרפיה) וללמוד כישורי התמודדות (כגון כתיבת מכתבים לנפטר, או מציאת משמעות וצמיחה פוסט-טראומטית).
  2. קבוצות תמיכה: השתתפות בקבוצת תמיכה לאבלים מאפשרת לחלוק רגשות וחוויות עם אחרים “שמבינים מבפנים” את מה שעובר עליך. רבים מוצאים נחמה בעובדה שהם לא היחידים המרגישים מה שהם מרגישים. בקבוצה, כל אחד יכול לספר על האובדן שלו, לשמוע כיצד אחרים מתמודדים, לקבל ולאמץ רעיונות חדשים ולחוש קבלה ללא שיפוט. קבוצות כאלה מנוהלות לעיתים על-ידי אנשי מקצוע (עו”ס/פסיכולוג) אך ההתרכזות היא בחוויית השיתוף בין חברי הקבוצה. מחקרים הראו שקבוצות תמיכה יכולות לצמצם תחושות בדידות ולשפר כישורי התמודדות, במיוחד אצל מי שחסרה לו מערכת תמיכה אישית מספקת. למעשה, השתתפות בקבוצת שכול היא אחת ההמלצות המרכזיות בטיפול באבל ממושך.
  3. טיפול תרופתי (במידת הצורך): אין תרופה ש”מרפאה”, אבל הוא אינו מחלה, אלא תגובה טבעית. עם זאת, במקרים שבהם האבל מוביל להתפתחות מצבים נפשיים ברורים כמו דיכאון קליני, או כשהאדם סובל מחרדה קשה מאוד, נדודי שינה חמורים וכדומה, ייתכן מקום לשקול טיפול תרופתי תומך לתסמינים אלה. לדוגמה, אם לצד האבל התפתח דיכאון מג’ורי או הפרעת חרדה, פסיכיאטר עשוי לרשום תרופות נוגדות דיכאון או נגד חרדה. גם בהפרעת אבל מורכב, יש עדויות מסוימות שתרופות נוגדות דיכאון יכולות לעזור לחלק מהמטופלים במיוחד אם קיים שילוב של דיכאון קליני. חשוב שהתרופות תהיינה נספח לטיפול הפסיכולוגי ולא תחליף לו, כי הן אינן פותרות את האבל עצמו אך עשויות להקל על סימפטומים נלווים שמקשים על תהליך ההחלמה.
  4. טיפול משפחתי או זוגי: לעיתים האובדן משנה דינמיקות במשפחה (למשל, מות ילד עשוי ליצור ריחוק או מתחים בין בני זוג שמתאבלים בדרכים שונות). במקרים כאלה, ייעוץ משפחתי או זוגי יכול לעזור לבני המשפחה להבין זה את זה, לשפר תקשורת בתקופת האבל, ולתמוך יחד במקום שכל אחד ישקע לבדו.
  5. התערבויות קהילתיות ורוחניות: עבור חלק מהאנשים, מציאת נחמה במסגרת האמונה או הקהילה הרוחנית שלהם היא חלק חשוב מהריפוי. שיחות עם מנהיג דת, השתתפות בטקסים דתיים (אזכרות, תפילות) או בפעילות חסד לזכר הנפטר כל אלה יכולים להעניק משמעות ותחושת חיבור. אחרים מוצאים תועלת בהתנדבות בקהילה (למשל, הצטרפות לארגון התומך באנשים שחוו אובדן דומה), מה שמאפשר “להפוך את הכאב לעזרה” ומוסיף משמעות לחיים אחרי האובדן.

נזכור שיש גם גישות משלימות שיכולות להקל על תהליך ההתמודדות: תרפיות יצירתיות, פעילות גופנית סדירה, וגם טכניקות מיינדפולנס והרפיה שעוזרות להרגיע את מערכת העצבים הסוערת. שילוב של מספר אפיקים תמיכה רגשית, פעילות, ביטוי יצירתי לרוב מניב את התוצאה הטובה ביותר.

התמודדות עם אובדן אינה מסע שצריך לעבור לבד. לצד טיפול ותמיכה, ציור רגשי יכול להפוך לכלי עוצמתי שמעניק מקום לרגשות קשים ומסייע להפוך כאב לזיכרון חי ומשמעותי. חנה האמנית מציעה יצירות וציורים בהזמנה אישית שנוגעים בלב ומעניקים דרך עדינה להתמודד עם אובדן של אדם אהוב. כל ציור נולד מתוך חיבור אמיתי לרגש ומעניק למתבונן בו תחושת נחמה, זיכרון והמשכיות. אם גם אתם רוצים להנציח את יקיריכם בדרך ייחודית ומלאת נשמה, או לרכוש ציור שיקל על מסע ההתמודדות, אתם מוזמנים ליצור קשר עם חנה כבר היום, ולהכניס הבזק של אור ומשמעות אל תוך מסע האבל שלכם.

התמודדות עם אובדן: כל השאלות ששאלתי בזמנו

מוות פתאומי הוא אירוע טראומטי שיכול לערער את היציבות הנפשית, כי הוא מגיע ללא הכנה מראש. ההתמודדות אקטיבית עם אובדן כזה כלומר, לא לברוח מהכאב אלא לאפשר לעצמכם לעבור את תהליך האבל חשובה לבריאות הנפשית. כאשר משתפים בתחושות, מקבלים תמיכה קרובה או מקצועית, ולא מנסים להדחיק את האבל, הנפש מסוגלת לעבד בהדרגה את השוק והכאב ולהתחיל בריפוי.

לעומת זאת, הימנעות מהתמודדות רק דוחה את התהליך, מאריכה את הבלבול ומעצימה את הכאב ברגע שתאלצו להתמודד. לכן התמודדות עם מוות פתאומי, למרות שהיא קשה מנשוא, היא הכרחית כדי שהנפש תוכל למצוא איזון חדש ולהמשיך הלאה בחיים ביום מן הימים.

ישנם מודלים תאורטיים שונים המתארים את תהליך האבל, ואין מודל “נכון” אחד שמתאים לכולם. חלק מהגישות מדברות על “7 שלבי הפרידה” (למשל מודלים המוסיפים שלבים כמו הלם ראשוני או עיבוד מחדש), ואחרות על “4 שלבים” (כמו המודל של ג’ון בולבי המתמקד בשוק, כמיהה, דיסאורגניזציה והארגון מחדש). למעשה, גם המודל הידוע של קובלר-רוס כולל 5 שלבים קלאסיים. כל המודלים הללו חופפים במידת מה במטרה שלהם לתאר רגשות נפוצים בתגובה לאובדן. מה שהכי מתאים לכם הוא המודל שנותן לכם תחושה של הזדהות והבנה.

יש אנשים שמרגישים שהחלוקה לחמישה שלבים (הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, השלמה) מדברת אליהם, ואחרים מזדהים דווקא עם רעיון ארבעת השלבים או שבעת השלבים. הכי חשוב לזכור שהתמודדות עם אובדן אינה תהליך לינארי קבוע מראש ייתכן שתחוו את אותם שלבים בסדר שונה או תחזרו על שלב מסוים מספר פעמים, וזה תקין לחלוטין. בחרו במסגרת התיאורטית שעוזרת לכם להבין את מה שעובר עליכם, אך אל תכפו על עצמכם להתאים למודל מסוים. האבל הוא אישי, וגמישות בתהליך היא טבעית וצפויה.

בתחילה קשה לדמיין איך אפשר להמשיך לחיות אחרי שאיבדנו אדם יקר, אבל עם הזמן רבים מגלים שיצר החיים חזק מהצפוי. משמעות הדבר היא שלאט לאט הכאב החד הופך לכאב עמום יותר, והאדם האבל מוצא את עצמו חוזר בהדרגה לשגרה, ואף מסוגל שוב לחוות רגעים של שמחה וסיפוק. אחת הדרכים להמשיך לחיות היא לזכור שהנפטר ודאי היה רוצה לראות אותנו חיים את חיינו ולא נשארים שקועים בצער ללא קץ.

המשמעות אינה “לשכוח” את האהוב, אלא ללמוד לחיות לצדו בזיכרון: לשמור על המורשת שלו, להנציח אותו בדרכים משמעותיות (כמו כתיבת זיכרונות, נטיעת עץ, או יצירת אומנות לזכרו) ולהרשות לעצמנו גם ליהנות ולצמוח הלאה בלי רגשי אשמה. שגרה הדרגתית, תמיכת הסביבה, ופנייה לעזרה מקצועית בעת הצורך כל אלה יכולים לעזור לאט לאט לראות אור בקצה המנהרה. רוב האנשים מגלים שגם לאחר אובדן כבד, אפשר להמשיך לחיות ואפילו לחוות אושר מחדש, במקביל לגעגוע שתמיד יישאר בלב.

לא בהכרח. עלות של ציור רגשי העוסק באובדן משתנה ותלויה בגורמים כמו גודל היצירה, רמת הפירוט והזמן שמשקיעים בה. בגלריה של חנה, למשל, ישנו טווח רחב של אפשרויות החל מציור מקורי גדול ומורכב ועד ציורים קטנים או הדפסי אמנות. כך שכל אחד ואחת יכולים למצוא אופציה שתתאים לתקציב שלהם. המטרה ביצירות הללו היא לנחם ולתת משמעות, ולכן חנה מקפידה להתאים את היצירה וגם את המחיר לצרכי הלקוח. ניתן תמיד להתייעץ ישירות עם הגלריה לגבי התקציב, וחנה תשתדל לבוא לקראתכם כדי שתקבלו יצירה מרגשת ומנחמת מבלי שהעלות תהווה מכשול כבד.

יצירת ציור רגשי בהזמנה אישית היא תהליך שמותאם לכל לקוח, ולכן משך הזמן יכול להשתנות. בדרך כלל, חנה מקדישה לכל ציור תשומת לב מלאה: זה מתחיל משיחה והיכרות עם הסיפור והרגשות שמאחורי האובדן, דרך בחירת צבעים וסגנון, ועד לציור עצמו ביד אמן. ברוב המקרים הכנת ציור כזה אורכת מספר ימים עד מספר שבועות תלוי בגודל הציור, ברמת המורכבות ובזמן הנדרש לעיבוד הרגשי של הנושא לתוך האמנות. חנה מודעת לכך שהיצירה נועדה להביא נחמה ללקוח המתאבל, ולכן היא משתדלת להשלימה בזמן סביר מבלי להתפשר על האיכות והרגש המושקע. אם יש לכם דדליין מיוחד (למשל, תאריך יום זיכרון), כדאי לציין זאת בשיחה הראשונית, וחנה תעשה מאמצים לעמוד בלוח הזמנים שלכם.

מקורות מידע שנעזרתי בהם:

ספרו לי מה אתם חושבים!

הכירו את הציירת

אני חנה קרנגל, ציירת ויוצרת אמנות מקורית – אתר ציורים רגשיים. היצירות שלי משלבות צבע, רגש ומשמעות, ומיועדות להעניק השראה וחיבור אישי לכל מי שצופה בהן. כל ציור נוצר באהבה ותשומת לב לפרטים, מתוך רצון לשמח ולהוסיף יופי לעולם.

 

תוכן עניינים

מאמרים אחרונים

עקבו אחרינו!